"פסיכוזה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתארת מצב קיצוני של אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות המתבטא בפגיעה בבוחן מציאות. הפסיכוזה מאופיינת בהתנהגות הנחווית כמוזרה או חריגה ובלתי מובנת, העלולה לעורר לעתים רגשות חרדה ודחייה מצד החברה." (מתוך וויקיפדיה).

מה הם הגורמים האפשריים לאותו "אובדן קשר עם המציאות"?

מידי כמה חודשים אנו שומעים בחדשות על מקרה אלימות מזעזע או רצח שמבצע הורה כנגד ילדיו. רק לפני כשבועיים שמענו הן על אם והן על אב גרושים אשר רצחו את ילדיהם בדם קר.

ברצוני להתמקד באב הגרוש, שרצח את ילדיו והתאבד בעצמו.

קל מידי לפטור את העניין בטענה שאותו אב היה "משוגע", משום שבכך אנו, כחברה, מסירים את האחריות מעלינו. 

לדעתי, יש לטעון בדיוק את ההיפך: הוא לא היה "משוגע". הוא היה נורמאלי לגמרי. ויותר גרוע: בנסיבות בהן זה קרה – זה עלול היה לקרות לכל אחד. 

חלילה איני מצדיק את מעשיו. אני מגנה ומוקיע אלימות מכל סוג שהוא, במיוחד כנגד ילדים.

אולם, מאז המקרה, מטרידה אותי השאלה: מהו שורש הבעייה? האם יש בעייה מערכתית? האם יש משהו בחברה שלנו שמביא אבות גרושים עד פי תהום ואז נותן להם עוד דחיפה קטנה?

האם בסיכסוכי גירושין גורמי החוק והרווחה משמשים ככלי ניגוח במקום להוות גורם ממתן?

אני אסביר:

התחושה החזקה ביותר שיש לי מסיכסוך הגירושין האישי שלי היא שלא משנה מה גרושתי היתה עושה, אף גורם חיצוני לא שיקף לנו את המציאות. 

אם הגרוש\ה שלך מערימ\ה קשיים בתחום מסויים, אף אחד לא יאמר לך: "כן. אני רואה את הבעייתיות פה" , או "נכון, היא\הוא אכן מקשה וזה באמת לא בסדר". אף גורם מטפל לא מעז לומר לומר לך שאת\ה צודק (או טועה). אף אחד לא מוציא "כרטיס אדום" ואומר "עד כאן". 

ולכן את\ה נשאר לבדך להתמודד עם כל השטויות והשגעונות של הגרוש\ה. והעולם שותק.

תוסיפו לזה את הכוח העצום שהחוק מקנה לאם הגרושה, המאפשר לה, ולה בלבד, לקבל לידיה משמורת בלעדית ללא בדיקה או שימוע ומבלי שיש לך איך להתנגד לכך. כפועל יוצא – אתה תלוי ברצונה הטוב כדי לראות את ילדך (עד שיקבעו הסדרי ראייה, וזה יכול לקחת שנים). כמובן, שגם כאשר נקבעו הסדרי ראייה, היא רשאית להפר אותם. אתה אמנם יכול להגיש תלונה במשטרה אבל לרוב לא יעשו עם זה כלום כי הרי היא המשמורנית. לעומת זאת, אם אתה תפר את הסכמי הראייה ולו בפסיק קטן, מייד יתייצב בביתך שוטר ויחזיר את הילדים "החטופים" לאימם. כמו כן, בהיותה אישה, היא יכולה להגיש נגדך תלונות שווא במשטרה על אלימות ולא תוכל לתבוע אותה בחזרה על הטרדה או הוצאת דיבה. ולבסוף, מאחר ואתה משלם לה מזונות (שההצדקה האובייקטיבית היחידה להם היא ש"כך מקובל"), היא גם יכולה להמציא איזה חוב ולהפעיל כנגדך את ההוצאה-לפועל.

כמו וורטיגו, המצפן שלך לאט לאט מוסט מכיוונו ואתה מתחיל לחשוב שאם כולם חושבים שזה בסדר, אולי זה באמת בסדר? אולי זו המציאות שצריך להשלים עימה והציפיות שלך הן הבעיה? 

יום אחד נפגשנו גרושתי ואני עם יועץ נייטראלי. לאחר הפגישה אמר לי היועץ ב-4 עיניים שהוא מתרשם שהמצב דומה לכך שגרושתי ואני "מסתכלים על השמש בצהרי היום, אני אומר שזה יום והיא אומרת שזה לילה".

אם תסתכלו על השמש וכולם יגידו לכם שזה לילה, כמה זמן לדעתכם תמשיכו לטעון שזה יום? מתי יחלחלו הספקות?

אותה אמירה אולי לא היתה "מקצועית", אבל היא הצילה אותי. פעם ראשונה (ויחידה) שגורם חיצוני משמעותי וניטראלי שיקף לי את המציאות. המצפן שלי חזר להצביע לכיוון הנכון ואיתו הידיעה שהאמת הפנימית שלי אינה הזוייה.

בעיני אין פלא שאבות רבים נקלעים למצוקות נפשיות קשות כתוצאה מחוסר אונים וחוסר מוצא. להם אין מי שישקף בעבורם את המציאות. במקרים קיצוניים הסיפור מסתיים באלימות קשה כלפי עצמם (התאבדות) או כלפי אחרים.

כמובן שלא ניתן להצדיק מקרים אלו ויש להוקיעם מכל וכל, אך השאלה הנוקבת היא האם אנחנו, החברה, החוק, הפסיקה, התנהלות המשטרה וגורמי הרווחה, יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את המקרים האלו?

האם אנחנו, החברה, דוחפים במעשינו או בחוסר מעשינו, אנשים למצב של פסיכוזה?

האם אנחנו יכולים למנוע את הרצח הבא?

 

תודה לרותי דניאל על עזרתה בכתיבת המאמר.